נחמן סירקין

1868 מוהילב (רוסיה הלבנה)  -  1924 ניו יורק
 

ילדות בתחום המושב

ימי ילדותו של נחמן סירקין עברו בתקופה הסוערת של טרום המהפכות ברוסיה. האוויר היה רווי במתח מהפכני, אך הצאר, אלכסנדר השני יזם רפורמות ליברליות מרחיקות לכת, שהקלו על היהודים וערערו את חומות ההסתגרות הקהילתית, כשיותר ויותר יהודים החלו לנסות ולהשתלב בחברה הרוסית. הוא החליף את הצאר האנטישמי ניקולאי הראשון, שיזם את חטיפת ילדי היהודים לצבא במטרה להביא להמרת דתם. הצאר הליברלי נרצח בידי מהפכנים כאשר נחמן היה בן 13.

הקהילות היהודיות התאבלו על מותו של הצאר, אך למרות הצער – הואשמו היהודים ברצח. מחליפו, הצאר אלכסנדר השלישי, היה אנטישמי מובהק, ותלה את סיבת הרצח בגישתו הליברלית של אביו. יועצו המקורב קבע כי פתרון "הבעיה היהודית" יושג באמצעות המרת דתם של שליש מהיהודים, הגירת שליש נוסף – והשמדת השליש הנותר.

החיים בתחום המושב - האזור הגיאוגרפי שבו חויבו היהודים להתגורר, ואסור היה להם לעבור ממנו - היו קשים מנשוא. רוב היהודים חיו בעוני מרוד, נאסרה עליהם הגישה למקצועות מסוימים, וההשכלה הגבוהה הייתה כמעט בלתי נגישה, בשל מגבלות חמורות על קבלתם לבתי ספר ואוניברסיטאות.
תקופת שלטונו של אלכסנדר השלישי סימנה את ההתפכחות הכואבת מאשליית הרוסיפיקציה. בשנת 1882 פרסם הרופא לייב פינסקר – עד אז תומך נלהב בהשתלבות בחברה הרוסית – את החוברת 'אוטואמנציפציה', שבה קרא להקמת בית לאומי ליהודים מחוץ לרוסיה.

הפוגרומים והרדיפות דחפו המונים להגר אל 'העולם החדש' – אמריקה. מעטים בלבד חלמו על שיבה לארץ האבות שבאסיה, ורבים היו טרודים במאבקים אידאולוגיים בתוך פלגים שונים של המחתרות המהפכניות הסוציאליסטיות.
משפחתו של נחמן, שנולד בעיר מוהילב, הייתה מברי המזל שמצבם הכלכלי היה שפיר. אביו היה תלמיד חכם, ואמו - בדומה לנשים יהודיות רבות באותה תקופה - ניהלה עסקים בהצלחה. המשפחה חיה ברווחה יחסית, ונחמן אף התקבל לגימנסיה, אך סולק ממנה לאחר שענה בזעם למנהל שהעיר הערה אנטישמית.

כדי להשלים את השכלתו היהודית שכרו הוריו מורה פרטי שילמדו עברית ומקצועות קודש לצד לימודי החול. 
מרי סירקין, בתו, אינטלקטואלית וסופרת ידועה, הקדישה לאביה ביוגרפיה, בה סיפרה כי למרות המצב הקשה, ילדותו הייתה מאושרת. הוא כונה על ידי חבריו 'כלב לבן' בשל שערו הבהיר, אפו הסולד והאופי השובב והמרדני. לאחר סילוקו מהגימנסיה עקרה המשפחה למינסק, שם ניטש בבית הספר התיכון מאבק בין נערים שנטו ללאומיות יהודית, לבין אלו שבחרו בסוציאליזם, וראו בלאומיות - שוביניזם וריאקציה.

סירקין היה חבר בתנועת 'חובבי ציון' בשנים 1882 עד 1885, אך באסיפה בה הועלתה השאלה האם להגר לארץ ישראל או ארצות הברית, היה במיעוט שתמך בהגירה לארה"ב. לימים נטה לטריריטוריאליזם כי הפרשנות שלו למושג 'ציון' הייתה רחבה, וכללה כל מקום בו יוכלו היהודים לשגשג כאומה. למרות הכישלון בהצבעה, הוא הסתמן כמנהיג צעיר, בזכות הלהט, כישרון הנאום ולמדנותו היהודית. הוא נטה אמנם לחובבי ציון, אך היה שותף לסוציאליסטים בתיעוב כלפי עשירי הקהילה, ולזעם על חוסר השוויון ומצוקת העניים. הוא השתתף גם בפורומים של מהפכנים סוציאליסטים, נעצר בגיל 17, ושוחרר מכלאו בזכות התערבותו של דוד עשיר.

בעיני צעירים רבים נחשב המאסר אות כבוד, ונחמן יצא ללונדון כדי לחגוג את שחרורו. שם ניסה, בלא הצלחה יתרה, לפעול בחוגי התיאטרון, וחזר למינסק עוטה ברק של איש העולם הגדול. קרוב משפחתו שמריהו לוין, גם הוא אחד מהאישים המונצחים אך הנשכחים, פגש אותו במינסק. לוין כתב בזיכרונותיו כי כבר אז ב-1888, ייחדה אותו התשוקה לשלב בין לאומיות יהודית (אז עוד לא קראו לזה ציונות) לבין סוציאליזם ששבה את לבם של צעירי היהודים.

ימי ברלין

האוניברסיטאות ברוסיה היו נעולות בפני יהודים, וצעירים רבים פנו מערבה אל האוניברסיטאות של גרמניה, שווייץ וצרפת.
סירקין בן ה-22 הגיע לברלין כדי ללמוד באוניברסיטה המלכותית. כסטודנט הוא לא נרשם למקצוע מסוים, אלא למד פילוסופיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, כלכלה, מדעי הטבע וחכמת ישראל. ברל כצנלסון, שראה עצמו כתלמידו של סירקין, הסביר את המוטיבציה האינטלקטואלית שלו: "הלמד תורה לשמה? ודאי לא לשם אומנות, לא לשם קריירה. מאהבת הדעת, לשם הדעת. אך גם לא לשמה בלבד. גם לשם 'מעשה'. כל מה שלמד צריך היה לסייע לפתור את השאלות המטרידות" (תקומת ישראל, עמ' 3). במסתו המקיפה תיאר אותו ברל כ'יחיד במערכה', הנאבק לפלס דרך לסינתזה חדשה.

הסטודנטים היהודים בברלין: סירקין עומד מימין,
משמאלו השני שמריהו לוין, יושב מימין ליאו מוצקין​

הסטודנטים היהודים הרוסים (לא היו כמעט סטודנטים לא יהודים מרוסיה, כי הם למדו בארצם) חיו בברלין כמו באי בודד. עם הגויים לא היה להם כל קשר, ואילו עם ה'יהודים הגרמנים' היו להם רק קשרים רופפים. ליאו מוצקין, יוסף לוריא (ממייסדי הגימנסיה הרצליה), חיים ויצמן ושמריהו לוין היו בין השמות הבולטים, ושניהם תיארו בזיכרונותיהם את ימי התום, העוני וההתלהבות בבירה האירופית. ויצמן כתב:
"בקיצור, זה היה עולם שונה לגמרי. כאן בברלין חרגתי מציונות-הנוער שלי, יצאתי מכלל בחרות והגעתי למשהו דומה לבגרות. כשעזבתי בשנת 1898 את ברלין כדי ללכת לשווייץ, ואני אז בן עשרים וארבע, כבר היה קבוע רקע חיי-בגרותי. מובן מאליו, שהוספתי ללמוד הרבה בשנים הבאות; אבל לא חל בי שינוי עיקרי. השקפתי המדינית, האידיאולוגיה הציונית שלי, מגמתי המדעית, מטרות חיי כולן הגיעו לידי התגבשות שם.
את אסיפותינו הקבועות בלילי-שבתות היינו עורכים בבית-קפה, ועל-פי-רוב היה זה קשור במלון יהודי - ‘הוטל צנטראל’ בכיכר אלכסנדר, הואיל ושם יכולנו, בימי רזון, לקבל שׁכר ונקניקים בהקפה. אני נזכר במעין סמרמורת את כל המון הדברים שדיברנו שם. לא נתפזרנו לבתינו לפני הנץ השחר. דיברנו על הכול, על היסטוריה, על מלחמות, על מהפכות, על תיקון החברה. אבל ראש דברינו היה על שאלת היהודים ועל ארץ-ישראל. היינו שרים, חגגנו את חגי-ישראל שלא נסענו לשמם הביתה, והתוינו תוכניות נרחבות לגאולת עמנו. כל זה היה צעיר ותמים, עליז ומגרה; אבל לא בלי משמעות עמוקה יותר.

בתחילה היתה עלי אימת חברי הסטודנטים, שאני הייתי הצעיר ביניהם. זה עתה באתי מפינסק הקטנה, על איסופי-כספיה הפעוטים וויכוחיה הקרתניים, והייתי כאיש נדהם לשמע מעוף חזונם של מוצקין וסירקין ואחרים".
על האגודה שארגון שהקימו "האגודה המדעית הרוסית יהודית" שכמובן לא היה לה שום קשר למדעים, רק לוויכוחים של תיקון עולם - כתב:
"היה זה עולם משונה, שהיה קיים, בשבילנו הסטודנטים היהודים, מחוץ למקום ולזמן. לא היה לנו כלום ולסביבה הקרובה מחוץ לכתלי האוניברסיטה. – עניינים מדיניים מקומיים, גרמנים או שוויצריים, לא היו קיימים בשבילנו. במקצת, מחמת החשש שבלב, שמא יזיק הדבר למה שניתן לנו להשיג בתור פליטים. אבל עיקר הסיבה היתה ברוב האינטנסיביות של חיינו הפנימיים. והיה גם גורם שלישי. אם היינו מהווים מין גיטו – לא מאונס, כמובן, ולא במובן השלילי – הרי זה במידה מרובה משום שהיינו למעשה בלי פרוטה. אני עם הקצבה החדשית שלי של מאה מארק – שהיו צריכים להספיק לשכר-לימוד, ספרים והוצאות המחיה – נמניתי עם האמידים. ויכולני לומר בודאות, כי במשך כל שנות שבתי בברלין לא אכלתי סעודה הגונה אחת, חוץ מימים שהייתי אורח בבית מישהו. גרנו יחדיו, מפני שלא היה לאל ידנו לגור לחוד.

איני צריך לומר, שהיינו מאושרים בהחלט, לעתים עד לידי הוללות. עניות שאינה מנוולת – רוב הצער ניטל הימנה; ובינינו לא היה כל רבב על העניות. ולא עוד אלא העני שבנו לא הגיע מעולם לדחקות גמורה, והעשיר שבנו לא היה מעולם בטוח בשלו. אולם מתי מספר סבלו באמת ממיעוט מזון. נחמן סירקין, מוכשר, אמיץ-רוח ועשיר-דמיון - הוא נעשה אחר־כך אחד ממייסדי מפלגת פועלי-ציון – היה אחד מהם. בתחילת כל חודש היה מופיע לבקש הלוואה, ואני חיסרתי מה שיכולתי מקצבתי. בסוף החודש, כשהמזומנים אזלו מן הכיס. היה מבקש משכון, כלומר, משהו שאפשר למשכן. ברשותי היו שני משכונות; האחד היה כר נפלא, שאמי נתנה לי לדרכי והמלווה נתן עליו פרוטות; השני היה מערכת משקלות הכימיה שלי, שערכה היה – כפי שאני זוכר בבירור – שני מארקים וחצי. בסוף החודש נשארתי על-פי-רוב בלא כר ובלא משקלות.

כמה מקשרי-הידידות שקשרתי באותם הימים ארכו, כל ימי חיי" (ויצמן, פרויקט בן יהודה).
שמריהו לוין, לימים ממנהיגי הציבור האזרחי שהכיר את סירקין עוד במינסק, הגיע לברלין כדי ללמוד באוניברסיטה, הצטרף אל נחמן, והם חלקו חדר בדירת פועלים. לוין סיפר על יומו הראשון בברלין, כאשר נחמן הגיע עם עגלה רתומה לכלב של בעלת הבית כדי לחסוך בדמי הנסיעה.
"מנורות החשמל הגדולות בתחנת פרידריך שטרסה עשו עלי רושם של שמשות ארציות, שהפכו את שחור הלילה לאור היום" (לוין, עמ' 162). על שותפו לחדר כתב:
"צרכיו היו מועטים וצנועים. בדומה לחנינא 'די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת'. היה פער בין הצניעות שבחייו לבין 'לא מצאתי יהודים רבים שהיו בעלי 'תאווה' לאומית כמוהו. הוא, שבחייו הפרטיים היה מן המסתפקים במועט – היה משואפי הגדולות והעצומות בחיי ישראל" (לוין, עמ' 133).
מיד לאחר הגיעו לקח אותו סירקין ל'אולם המקרא הרוסי' שבו ניתן לקרוא עיתונים ברוסית. היו שם עיתונים ליברלים, והתנהל ויכוח עיקש על הבאת 'הצפירה' ו'השחר' שבעברית. לרוסים הלא יהודים, הבודדים שהיו בין באי האולם, לא היה אכפת. היו אלו הסוציאליסטים היהודים שהתנגדו לעיתון בשפה לאומנית שוביניסטית, המייצגת את הריאקציה.

המילה ציונות עוד לא באה אל העולם, והביטוי 'חובבי ציון' נשמע להם בעל 'מתיקות יתרה', ולכן כינו עצמם 'הלאומיים', להבדיל מהסוציאליסטים שהאמינו ב'פועלי כל העולם התאחדו', וויתור על הלאומיות.
הסטודנטים היהודים ברוסיה היו 'בבחינת עם לבדד ישכון'. תשעים אחוז מהסטודנטים הרוסים היו יהודים, ותשעים אחוז מהגרמנים היו אנטישמים ברמה זו או אחרת. הסוציאליסטים היו נתונים למעקב של השלטונות שהיו בקשר עם המשטרה הרוסית. הציונות לא הפריעה לרוסים, אולי אפילו להיפך, ועל כן הלאומיים יכלו לפעול ללא חשש. שכרם יצא בהפסדם, כי בכך נלקחה מהם 'העטרת של מעונים לקדושים' שקוסמת לצעירים ומושכת את ליבם. הלאומיים הקימו את האגודה המדעית הרוסית-יהודית. זו כמובן לא הייתה אגודה מדעית, אלא פוליטית לחלוטין, והשם ניתן לה כדי שלא לעורר את השלטונות. היא הוקמה על ידי הלאומיים כתגובה לאגודות הסוציאליסטיות, אך באסיפות השתתפו גם הסוציאליסטים, והוויכוחים התלהטו עד הנץ החמה מעל גגות ברלין. נואם אחד, סוציאליסט, שבה את ליבם של המאזינים, כשהדגים את נפלאות הקוסמופוליטיות והקשר שבין הפועלים בכל העולם באמצעות בגדיו. בלהט ששבה את מאזיניו, אמר שצמר זה של בגדיו הוא של כבשים מאנקרה, נסרק באנגליה ונארג בלודג'. הכפתורים מגרמניה והחוטים מאוסטריה. הנה, דבר חסר חשיבות כבגד מדגים את בינלאומיותו של עולמנו. הקהל נשבה, והחלו מחיאות כפיים. בהתלהבותו הנואם נופף בידיו ובגדו נקרע מעט. סירקין צעק מהאולם 'והקרע הזה מהפוגרום בקייב'. - באחת, החזיר את הקהל אל המציאות, בה יהודים אינם חלק מאיזה עולם אל לאומי מדומיין, והנואם איבד את קהלו. הוא ניסה להסביר שמעולם לא היה בקייב, אבל הקהל הבין יפה את דברי סירקין, שהיה סוציאליסט כמו הנואם, אך הבין שאינו רוצה, ואף אם היה רוצה, אינו מסוגל לוותר על לאומיותו היהודית.  

חברי האגודה פעלו לפני הקונגרס הציוני הראשון, שלכאורה יש לו זכות ראשונים על הציונות המדינית, והשאיפה למדינה. אולם כבר אז, בהתלהבותם, חלמו על מדינה יהודית, ודנו בכך באסיפותיהם האינסופיות. סירקין, בלי להתייעץ עם חבריו, הלך לשגריר התורכי בברלין, והציע שהיהודים ירכשו את ארץ ישראל תמורת מאה מיליון פרנק. השגריר הקשיב והיפנה אותו לראש הווזירים בקושטא. לוין כתב שמזלו של סירקין שלא ביקש ממנו מקדמה כי כל רכושו הסתכם בשני מארקים. "חיבה זו לתוכניות גדולות, ענקיות, מרחיקות ראות – לא עזבה את סירקין אף בימים הבאים. לעולם היה דיבור זה שגור בפיו: 'ממון – אין זו אלא שאלה טכנית בלבד'" (לוין, עמ' 209).
 

רעיון מהפכני: שילוב של סוציאליזם וציונות

הנוער היהודי בתחום המושב קץ בשלטון הדכאני של הצאר, ושאף לחיים שבהם ייהנו משוויון אזרחי. הם האמינו שהמהפכנות הסוציאליסטית תגאל אותם מחיים של דיכוי, הפלייה וחוסר תוחלת. ביטול הלאומיות שהתבטא בסיסמה 'פועלי כל העולם התאחדו!', הבטיח שחר חדש של אחווה בין כל בני האדם, ללא הבדל של דת וגזע. המהפכנות הסוציאליסטית סחפה את רובם, והם החלו לראות בדת, בשפה העברית המנוונת סממנים של עולם האתמול. אחרים, שהיו מחוברים יותר לזהותם היהודית, ביקשו ליצור אפיק חדש לתחושותיהם, והחלו לחלום על ארץ ישראל. בתחילה היו אלו 'חובבי ציון' שהחלו בניסיונות צנועים של התיישבות יהודית בארץ ישראל. היו הבילויים, והייתה היוזמה של הברון רוטשילד, אך כל הקלפים נטרפו, כשיהודי 'מערבי', מתבולל, בשם הרצל יצא בשנת 1896 עם ספר בשם 'מדינת היהודים' שהתפשט בעיירות תחום המושב כאש בשדה קוצים. בקונגרס הראשון שהתקיים בבאזל בשנת 1897 כתב הרצל ביומנו שבבאזל ייסד את מדינת היהודים, והוא אכן צדק.




הוויכוחים בין הסוציאליסטים ללאומיים, שזכו לכינוי ציונים היו מרים. היו שניים שהגו, כל אחד בדרכו, ובמקומות שונים, את הסינתזה בין שתי התורות, שלכאורה מפרידה ביניהן תהום שאינה ניתנת לגישור. היו אלו בר בורוכוב ונחמן סירקין. היישוב ולאחר מכן מדינת ישראל, נשלטו שנים רבות על ידי תלמידי אסכולה זו, וכך זכינו שרחובות, שכונות ואף יישובים יקראו על שם שני הוגים אלו, שנשכחו זה מכבר. בורוכוב נפטר ב-1917 בקייב בגיל 36, ואילו סירקין נפטר ב-1924 בניו יורק בגיל 56. היה גם הוגה נוסף שנולד עשרות שנים לפני הולדתם של בורוכוב וסירקין, בשם משה הס, המונצח אף הוא ברחובות ישראל. הס נחשב שנים רבות לאחד מההוגים הסוציאליסטים החשובים בגרמניה, אך במקביל גם כתב את ספרו 'רומי וירושלים', שחזה את השיבה לארץ ישראל. הס היה חברו של מרקס ומעריצו, אך הפך לבן פלוגתא שלו, כי לא היה מוכן לוותר על השתייכותו לעם היהודי, ועל כן פיתח שילוב בין הסוציאליזם לכמיהה לציון, שתקבל בעתיד את התואר 'ציונות'.

"הס מתח ביקורת על הרפורמה מצד אחד ועל האורתודוקסיה מצד אחר, כדי לאפשר את חידושה הלאומי של הדת היהודית כדת הסוציאליזם בארץ ישראל. כך תוכל היהדות להציב את עצמה בתור הדת העולמית, דת המשיח, הגאולה העתידית, השחרור הסוציאלי הכלל אנושי" (שמיר, עמ' 7).

סירקין מצא בו מורה דרך, ייסד אגודה שנקראה 'הסיאנה' על שמו, ותרגם את 'רומי וירושלים' של הס ליידיש. הוא גם צירף מבוא המסביר את עיקרי משנתו של רבו, ופירט את הקשר של הס לתורת שפינוזה עליה הסתמך.
הרצל חזה מדינה בסגנון הבורגנות האירופית ולא הקדיש תשומת לב לשאלת הפועלים, אחד העם חזה מדינה ללא פרולטריון חקלאי ותעשייתי – רק מרכז רוחני עם אוניברסיטה והוגי דעות שיפיצו את אורם. סירקין לעומתם פרסם שנתיים לאחר ש'מדינת היהודים' של הרצל יצאה לאור, את ספרו 'מדינת היהודים הסוציאליסטית'. בתחושה נבואית קבע כי רק קואופרציה תמנע מצב בו הפועל היהודי יכשל בתחרות עם הפועל הערבי, המסתפק בשכר נמוך בשל רמת חיים ירודה.

הוא קבע כי האנטישמיות נובעת ממעמדם הבורגני המיוחס ליהודים, וכי הממסד מתעל את שנאת ההמונים לבעלי ההון אל האנטישמיות.

סירקין זכה לקיטונות של לעג. כתב שנטל על עצמו את המשימה כפוית הטובה של להיות סוציאליסט בין הציונים, וציוני בין הסוציאליסטים – ולהיחשף כך להתקפות משני הצדדים. הוא טען שהסוציאליסטים שונאים אותו כי הוא יהודי, והיהודים כי הוא סוציאליסט. דומה שהביקורת והלעג רק הגבירו את הלהט בו הטיף לרעיון של שילוב הציונות והסוציאליזם.

ההשפעה של סירקין על החלוצים

ההיסטוריון אילון שמיר מפרט את השפעתו של סירקין על מנהיגי היישוב והמדינה באימוץ הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי:
"הלך והתעצב כיוון 'סירקינאי' בקרב אנשי העלייה השנייה בארץ ישראל. זה היה סוציאליזם לאומי, אשר התרחק מהמטריאליזם המרקסיסטי ומתורת השלבים של בורוכוב. האידאולוגיה שהתעצבה לבסוף באחדות העבודה הדגישה מאוד את המעשה הרצוני של היחיד, הפועל כאינדיבידואל בעל שאיפות ואידאלים, ומתוך רצון להגשים אותם בחייו האישיים. לא כניעה דטרמיניסטית לתהליכים מטריאליסטיים, אלא דווקא מרד אישי, נגד ה'סטיכיה', נגד הטבעי והמובן" (שמיר, עמ' 26).

המנהיגות הפוליטית ותרבותית של העלייה השנייה והשלישית היוותה את האליטה שקבעה את דפוסי התפתחותו של היישוב ושל מדינת ישראל בהמשך. המתווה של סירקין אומץ על ידי הרוב המכריע של אנשי תנועת העבודה, ובראשם ברל כצנלסון. חיים ארלוזורוב. מראשי הפועל הצעיר אמר: "מחויב הסוציאליזם היהודי להיות לאומי בבירור ללא כל דו משמעות".

ההיסטוריון שטרנהל כתב: "הציונות היא מפעל בניין של היהודים, ולפיכך אין היא עומדת בניגוד למלחמת המעמדות, אלא ממעל. סירקין סבר שקיים שוני תרבותי, פיסיולוגי ופסיכולוגי בין בני אדם, שיוצר לא רק חברות בעלות אופי שונה, אלא, בהכרח, גם סוציאליזמים שונים. לפיכך, 'על הסוציאליזם של היהודים להיות לסוציאליזם יהודי" (שטרנהל, עמ' 19).

המנהיגים שעיצבו את דמותה של המדינה שבדרך הרבו לדבר על קונסטרוקטיביות, ועל 'המעשה', והיה לך מקור תלמודי:
"ביהדות, כדת של תורה ומצוות, יש דגש כפול, הבא לידי ביטוי במאמר התלמודי המפורסם מקידושין, מ, ע"ב: 'וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה'. החתירה המתמדת של סירקין לקונקרטיזציה ולחשיבה יישומית ממשיכה קו יהודי זה. עם זאת, בולט החידוש בצורת החשיבה של סירקין: ה'מעשה' שחיפש סירקין לא היה בתחומי ההלכה, אלא מחוצה להם: מעשה חלוצי ופוליטי שיוביל לחידוש ריבונות בעם היהודי" (שמיר, עמ' 4).
 

בתיה

נחמן סירקין למד בחוגים שונים מתחום מדעי הרוח,  אך בשלב מסוים  החליט שעליו להיות מעשי, עבר לברן כדי ללמוד רפואה וכשגילה שלימודים אלו אינם בשבילו – חזר לברלין והשלים את הדוקטורט בפילוסופיה. אך הזמן שעשה בברן לא היה לשווא. הוא הכיר שם את בתיה אוסנוס, סטודנטית לרפואה.

המעבר מתחום המושב לאוניברסיטאות של מערב אירופה היה קשה מנשוא לגברים הצעירים, אך שבעתיים לנשים. רובן הגיעו ממשפחות שמרניות ואורתודוקסיות, ובעצם השאיפה להשכלה גבוהה, ועוד בחו"ל - היה משום מרד. בתיה הייתה פמיניסטית, סוציאליסטית ומהפכנית. היא הייתה תלמידה מצטיינת בגימנסיה הרוסית בה למדה, בעיקר בספרות. שנים לאחר מות הוריה, עברה מרי, שכתבה את הביוגרפיה של אביה על מכתביהם. התפעלה מהשפה העשירה של האם, מהמובאות מכתבי פושקין וטורגנייב ומהביישנות. למרות גילויי האהבה והדיבורים על ילדיהם העתידיים, הם פונים איש לרעהו בלשון 'אתם' ברוסית, ולא בלשון 'אתה'. חוץ מלהט מהפכני ואהבת לימוד הספרות, בתיה גם נשאה עמה את מחלת השחפת. היא נדבקה כשסעדה קרובת משפחה חולה, ובעת נישואיה סברה שהחלימה. גם נחמן וגם בתיה לא חשבו על כך שמי שחלתה פעם בשחפת חייבת לשמור על אורח חיים מאוזן, וחיי העוני והנדודים שנכונו לה, לא היטיבו עמה.

מרי, שנולדה כשנה לאחר נשואיהם, כותבת כי קצת שיקול דעת מצידם, היה גורם לכך שיידחו את הבאת הבת לעולם לאור מצבם הכלכלי העגום. בתיה ניסתה בכל כוחה להמשיך את לימודי הרפואה, אך כשלה בשל היעדר אמצעים להעסיק מטפלת.

ב-1903 השיעול של בתיה חזר, ולמזלה הייתה זו אימו של נחמן, שהבינה את משמעות הדבר, ולקחה את בתיה ומרי הקטנה להחלמה בעיירה שטופת שמש באיטליה. שם נודע לה שהמשטרה הגרמנית גרשה את בעלה בשל החלק הסוציאליסטי שבמשנתו, והוא עקר לפריז.

כשהחלימה, או האמינה שכך, שבה לעסוק בהברחת חומר מהפכני לרוסיה, בעוד אחותה הצעירה מאשה, סטודנטית לרפואה, מטפלת במקומה במשק הבית ובמרי הקטנה. בתיה למדה לתפור, וכדי לחסוך תפרה לבעלה חליפות אשר "ידידים שראו אותן מספרים כי חליפותיו של ד"ר סירקין היו גורמות צמרמורת אפילו לחבריו חסרי הכיס" (מרי, עמ' 70).

את משפחתו הקטנה פרנס באמצעות תרגום מרוסית לגרמנית של טולסטוי, וכן מאמרים בעיתונים גרמניים נחשבים, אך את רוב זמנו הקדיש לפיתוח התזות שלו, ובהפצתן.

מרי זכתה לחינוך ביתי מוקפד: קודם לימדו אותה גרמנית, לאחר מכן צרפתית ובהמשך רוסית. בגיל שמונה דיברה וקראה בשלוש השפות. ההורים בעלי הדעות המתקדמות הסבירו לה שאין פיות, שסנטה קלאוס לא קיים ושאלים ומלאכים הם פרי בערות ואמונות טפלות.
 

סירקין והציונות של הרצל

סירקין האמין כי המגמה של סינתזה בין הציונות לסוציאליזם תוכל להשתלב בתנועה הציונית שזה עתה הוקמה. בקונגרס הראשון זה עוד עבר בשלום, אבל בקונגרס השני, הרוב המוחלט היה של בורגנים ואורתודוקסים: "בקונגרס השני כבר נתבלט בבירור פרצופה של התנועה הציונית. בבאזל נזדמנו לפונדק נגידים יפים שירדו לכאן ממעיינות הרפואה כדי להאזין מתוך תיאבון לחדשות. רבנים, אברכי משי, דוקטורים ופרקליטים, שלא נתפסו חלילה לסוציאליזם. על הבימה ישבו רבנים כבודים בעלי פיאות כי הרצל האירופי נתאווה שהקונגרס יהיה לו משהו ממראה מזרחי" (מרי, עמ' 51).

האתגר לא ריפה את ידיו של האדמוני הסוער, והוא היה ל'איש הריב והמדון של הקונגרסים'. בעוד הכול מתבסמים מהילת הפגישה הצפויה של הרצל עם הקיסר הגרמני, וילהלם השני, תקף סירקין את ההתרפסות בפני העריצים. אף התפתח קרב פיזי אלים בינו לבין נורדאו בגין מברק הברכה לקיסר. נורדאו הזמין אותו לדו קרב, אך סירקין, כסוציאליסט, סירב להזמנה.

את המהומה הגדולה ביותר חולל כאשר שמע על ההצעה לשלוח מכתב ברכה לצאר ניקולאי השני, האנטישמי, כדי לשכנעו לתמוך בציונות. הוא כינה אותו 'צאר הדמים'. הוא החל לצעוק כאשר הרצל העלה את הנושא מעל הבמה. פרצה מהומה, והרצל נחרד, אך סירב לסלק את הסוציאליסטים מהקונגרס, למרות החשש של רבים מהנזק שייגרם לציונות אם יקשרו את התנועה עם סוציאליזם.

הוא חולל מהומות כאשר דובר על הקמת בנק, ועמד על הקמת בנק קואופרטיבי. כך גם כשהוקמה ועדת תרבות, והוא מחה על ריבוי רבנים בוועדה.

בקונגרס השלישי, הרעיון של שילוב סוציאליזם וציונות כבר לא נראה כה מופרך ותלוש. סירקין הוזמן להרצות על השילוב בכנס שנערך מחוץ לקונגרס. הממסד הציוני נחרד מהרעיון, אך הרצל אמר לסירקין למחרת 'בואו לקונגרס השביעי ואז תגרשוני'. הרצל לא זכה להגיע לקונגרס השביעי, בו הונפו דגלים אדומים רבים, והחלה הדומיננטיות של הגוש הציוני סוציאליסטי. הרצל חזה, בזכות סוג של כישרון נבואי, את התחזקות הזרם הסוציאליסטי בציונות, כפי שב־1897 חזה שכעבור כחמישים שנה תקום מדינה יהודית.

בברלין ייסד סירקין ב-1901 את אגודת הסיונה, על שם משה הס. האגודה מנתה יחד עמו ארבעה אנשים שהרעיון של שילוב סוציאליזם קסם להם, וקשה להגדיר זאת כהצלחה מרעישה. מה שכן זכה להצלחה היה קונטרס שפרסם ברוסית, ואף שהודפס בברלין נכתב שמקורו בלונדון, כדי לבלבל את המשטרה החשאית. כמו הקונטרס של הרצל, 'מדינת היהודים' שזכה להצלחה מפתיעה ב-1896, כך גם ההרצאה של סירקין התפשטה כאש בשדה קוצים. רעיון השילוב בין סוציאליזם וציונות, שזכה ללעג והתעלמות, תפס לפתע תאוצה. הקונטרס הוברח לרוסיה ואנשים העתיקו אותו והפיצו. מרי סירקין כתבה כי פגשה את משה ויצמן, אחיו של הנשיא הראשון, שסיפר לה שבילה לילות רבים בהעתקת הקונטרס והפצתו. השינוי החל גם בזכות בהפצת הרעיונות של תנועה חדשה בשם 'פועלי ציון', ורעיונותיו של ההוגה בר בורוכוב שארגן בשנת 1900 את אחת האגודות הציונית-סוציאליסטיות הראשונות ביקטרינוסלב. 

לאחר הצלחת הקונטרס הוקמה ב-1902 אגודה חדשה בשם 'חירות', ולה כבר היו שני סניפים, בברלין ובציריך. לאגודה זו כבר היו כעשרה חברים, אך היא גדלה והרעיון החל להתנחל בלבבות. סירקין הוציא כתבי עת בהם היה הכותב היחיד שכתב תחת שמות בדויים שונים.

"הציונות של ההמונים היהודיים היא יותר מתוכניות ההתיישבות של חובבי ציון על מגבלותיה הבורגניות. היא יותר מאשר הגעגועים למרכז רוחני שהם האידאולוגיה הלאומית של המשכיל. היא יותר מאשר הציונות הפילנטרופית של אירופה המערבית. הציונות של ההמונים היהודיים היא חברתית, והיא אחוזה ודבוקה ברעיון הקמת חברה חדשה!" (מרי, עמ' 63).
 

האפיזודה הטריטוריאליסטית

פרעות קישינב אירעו ב-1903, והרצח של 43 יהודים גרם לזעזוע עמוק בכל רחבי העולם היהודי. "הדור שלאחר היטלר יתקשה להבין את גודל האימה שאחזה את העולם נוכח חילול זה של המאה העשרים 'הנאורה' בהפציע שחרה הבהיר" (מרי, עמ' 65). הקונגרס הציוני השישי עמד בסימן הזעזוע, והעימות סביב הצעתו של הרצל להתיישב במה שנורדאו כינה 'מקלט לילה' ובגרמנית Nachtasyl.

להבדיל מחבריו ממזרח אירופה, סירקין דווקא תמך בהתלהבות בתוכנית של הרצל. הוא לעג לפנטזיות הרומנטיות של אוהבי ארץ ישראל, והאיש הכה לא מעשי, דיבר על הצורך ב'שיקולים מעשיים'. האמת שהוא כל כך רצה מדינה יהודית, ופתרון למצוקה במצב שארץ ישראל אינה מקום ריאלי להתיישבות המונים, עד שהעדיף את הגישה הטריטוריאליסטית. הוא האשים את 'ציוני ציון' שהם דוחים כל פתרון שאיננו בארץ ישראל מהטעם שאינם רוצים באמת להגשים את הציונות. נוח להם לדבר על מדינה יהודית אוטופית, בעוד הם מעדיפים את החיים בגולה. ציוני אמיתי בעיניו היה מי ששואף להקים מדינה יהודית בשעת הכושר הראשונה. הוא גם העדיף מקום שנשלט על ידי בריטניה הדמוקרטית, על פני מקום שנשלט על ידי האימפריה העות'מאנית.

סירקין חש את הסכנה המרחפת על יהודי הגולה, כעשור לפני עליית היטלר לשלטון: "את המצב היהודי בזמנו (ברבע הראשון של המאה ה-20) - ראה סירקין ראייה פסימית ביותר. היהודים נדחקים בכל מקום לשולי הכלכלה הלאומית, וכשצומח מעמד בינוני מקומי גואה השנאה כלפיהם והם נאלצים שוב ושוב להגר ממקום למקום. עכשיו, כשמלחמת המעמדות מגיעה לשיאה, נעשית השנאה המשותפת למתחרה הזר - ליהודי - גורם המלכד את כל המעמדות, ובניגוד לכל התקוות של אנשים בעלי רצון טוב - יהודים ושאינם יהודים - היא תלך ותחריף ככל שיגדלו ממדי המשבר של השיטה הקפיטליסטית. הכוחות הנלחמים זה בזה ילכו ויתקרבו זה לזה במלחמה המשותפת ביהודים. אין ליהודים שום מוצא מלבד נטישת אירופה. ואולם ההגירה כשהיא לעצמה, ואפילו ל'ארצות החופש', לא תפתור את השאלה היהודית, ומה גם שהשערים ב'ארצות החופש' עשויים להינעל. הדבר הדחוף ביותר הוא אפוא לכוון ולארגן את ההגירה היהודית הסטיכית בדרך שתצמח ממנה מולדת לאומית" (זמן יהודי, ע' 91-92).




תכנית אוגנדה נגנזה בקונגרס השביעי, וניצחונם של ציוני ציון היה מוחלט. סירקין וזנגוויל, שהיו מראשי הטריטוריאליסטים, פרשו בהפגנתיות מהקונגרס, והקימו תנועות מתחרות. סירקין עם הסוציאליסטים, וזנגוויל עם הציונים הכלליים (הבורגנים). כה אופייני הפיצול הבלתי נגמר של תנועות הטריטוריאליסטים: הס.ס. מפלגה סוציאליסטית טריטוריאלית, יט"א של הציונים הכלליים, הייתה קבוצה בשם התחייה (ווזרוז'דאניא) שדגלה בתחייה לאומית יהודית בגולה, וזו רק רשימה חלקית. הטריטוריאליזם שלו היה בוטה ותוקפני, כאילו ניסה להתגבר על לבטיו הפנימיים. רבים מחבריו לדרך נטשו אותו, ואת אלו שנותרו, והיו מלאי לבטים, הרגיע במילים: 'אנחנו עוזבים את ארץ אבותינו, והולכים לארצם של בנינו'.

שניהם זנחו את הרעיון הטריטוריאליסטי  ושבו לציון – סירקין ב-1915 וזנגוויל ב-1925. מרי סירקין מסיימת את הפרק על ימי הטריטוריאליזם בקביעה שרוב המאמינים שנותרו בחיים בעת כתיבת הביוגרפיה, חיים בארץ ישראל.

חיי נדודים

מרי, הילדה שנולדה בברלין, שהתה עם אמה המחלימה וסבתה באיטליה, עברה לפריז ומשם לווילנה, ובסוף לניו יורק מנתחת ממרחק השנים את ילדותה. מהפכת 1905 והרפורמות שחלו בעקבותיה, גרמו ליהודים רבים לשוב לרוסיה. משפחת סירקין עברה לווילנה, 18 שנים לאחר שנחמן עזב אותה, שם נמשכו חיי העוני על סף רעב, ואליהם נוסף גם פחד מפוגרומים. למרות המצוקה היו חיי החברה סוערים ומלאי ויכוחים מרים עד השעות הקטנות על סוציאליזם, ארץ ישראל, ציונות, טריטוריאליזם, עבודת ההווה של השתלבות בגולה ומה לא.  

ילדי המהפכנים, חלקם גולים, ראו בגיבורי המהפכה שמסרו את נפשם כדמויות מופת: "המהפכה כיבדה את הגיבורים שהקריבו את חייהן למען 'החירות'. דיוקנאותיהם היפים והצעירים התנוססו על קירות בתיהם של אינטלקטואלים רדיקאליים, וילדיהם של אלו היו מתבוננים בהם באותה מידה של עניין שמגלים היום ילדים בכוכבי קולנוע או באלופי ספורט" (מרי, עמ' 80).

שנה וחצי שהו בווילנה, בעוני, ברעב, אך עם זיכרונות של ילדות מאושרת. "בימי בגרותי הרהרתי בכך הרבה. הורי הפרו את כל כללי הפסיכולוגיה של הילד. אמי עזבה אותי פעמיים בטרם מלאו לי שש שנים כדי להבריח ספרות אסורה לרוסיה. אבי הניח את דאגות פרנסתנו לחסדי שמים, בעוד הוא דואג לעניינים שברומו של עולם. העולם הגשמי שהכרתי היה הפכפך, רעוע – משתמט תמיד מידי – ארצות, בתים, קניינים, אפילו פת לחם. והיה זה עולם מאוים – מאוים משום והצאר ביקש להחניק את 'המהפכה', ומאוים משום שהיינו יהודים". היא תוהה כיצד הייתה ילדה עליזה ושמחה ובמבט לאחור ניתחה את ילדותה: האיומים על היהודים בפוגרומים שחוותה היו סיבה להרגיש שחייה לא משעממים. הרגישה שזו בחירה ערכית, כמו גם הדלות. "אותו אידאליזם היה טבעי וספונטני. לא הייתה בו שום לוויית קדרות או צדקנות. אלו היו בפשטות החיים שראוי לאדם לחיות" (מרי, עמ' 84-5).


הגל המהפכני שכך לאיטו, הצאר חזר לעריצותו בלי עכבות, סגר עיתונים בהם העיתון שסירקין כתב בו, ופיזר את הדומה ביוני 1907. בני הזוג היו בסכנת מאסר, ועל כן שבו לפריז, אך כתחנת מעבר. הטריטוריאליסטים בארצות הברית הזמינו את סירקין כדי שיכתוב בעיתונם, שכצפוי נסגר מחוסר תקציב עוד לפני שירד מהאנייה. סירקין שגשג באווירה הטעונה מתח פוליטי ואידאולוגי של המהגרים באיסט סייד הניו יורקי. הקרבות הישנים בין הסוציאליסטים הלאומיים, לקוסמופוליטיים לא שכחו למרות התנאים הקשים ב- (סדנאות הזיעה) Sweat shops.

הבונד נחלש בניו יורק, כי באווירה הליברלית יותר של ארצות הברית לא היה צורך מיוחד בסוג של אוטונומיה יהודית. דווקא שם החלה לפרוח התנועה של פועלי ציון, שהתחזקה עם הגעת הפליטים שגורשו על ידי התורכים מארץ ישראל, בהם יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון. מהפכת התורכים הצעירים שעוררה תקוות חדשות בקשר לארץ ישראל, וחוסר ההצלחה של הטריטוריאליסטים לשכנע את השלטונות בקנדה ובארצות הברית להקצות שטח ל'יהודה החדשה', הביאו בסופו של דבר לגוויעתה של התנועה. בוועידת האיחוד של פועלי ציון ב-1919 - שבו סירקין וחבריו אל התנועה אותה נטשו.

מותה של בתיה

תנאי העוני והנדודים גבו את מחירם, והשחפת היכתה בבתיה שנית. אחיה, שעשה חייל כמהנדס בעל פטנטים רשומים חשובים, מימן את שהייתה בפנסיון במקום שבו מזג האוויר היה חם יותר. הגעגועים למשפחתה היו קשים לה. נחמן ומרי ביקרו אותה בהרי קטסקיל, שם התאחדו לזמן קצר. בתיה ביקשה לחזור לניו יורק, להיות קרובה לבעלה ולבתה כי כבר התייאשה מהסיכוי להירפא. לבתה, שהלינה על חייה הקשים, אמרה "במילים שיכלו לצאת מתחת ידו של לרמונטוב: טובים לי חיי נשר קצרים, מחיים ארוכים של אחד העורבים" (מרי, עמ' 108). בתיה סירקין נפטרה בדצמבר 1915 כשהיא בת 36 בלבד.

נחמן שקע בדיכאון, הם שכרו חדרים בדירת קשישות, והוא מצא מפלט בעבודתו. הוא השקיע בחינוכה של בתו כפי שהבין זאת. "שלושה ספרים הלכו אימים על ראשית התבגרותי: הקאפיטל של מארכס בגרמנית, התנ"ך בעברית ו'תורת המידות' של שפינוזה בלטינית. תמיד היה נדמה לו שאינה מגשימה את שאיפותיה, שאיפותיו" (מרי, עמ' 108). באחד מהאירועים, פנחס רוטנברג נזף בו כשראה שהוא קורא באחד מאותם ספרים עם בתו: סירקין, מה אתה עושה? הנח לה ללכת לרקוד'. הוא הרבה לדבר על שחרור האישה, אך כשרצתה לצאת עם חבר להצגה התעקש שתעשה זאת עם מלווה.

השפה העברית וארץ ישראל

נחמן סירקין האמין בתחיית השפה העברית, ובוויכוחים עם ז'יטלובסקי, סוציאליסט שוחר יידיש, אמר: "חילקנו בינינו את העולם. ז'יטלובסקי קיבל את כל מה שקיים. אני לקחתי לי את כל מה שעדיין לא קיים. ז'יטלובסקי בחר בלשון אידיש שהיא שלנו. אני בחרתי בלשון העברית שהיא עדיין אינה שלנו. ז'יטלובסקי בחר בגלות שהיא מנת חלקנו. אני בחרתי במולדת שעדיין אין לנו" (מרי, עמ' 112). הוא הפציר בבתו ללמוד עברית כדי שתוכל להרצות באוניברסיטה העברית - שנים לפני שהאוניברסיטה הוקמה. לימים הרצתה באוניברסיטה בירושלים באנגלית, והתנחמה שאיננה מסוגלת להרצות בעברית בכך, שנוכחה 'עד כמה לא מטורף היה אבי'.

סירקין קרא להתגייס ל'גדוד העברי', כי האמין שתבוסת תורכיה תאפשר את הקמת המדינה היהודית. בגיל 49, כשהוא סובל מעודף משקל ומצב בריאותי רעוע, התנדב לגדוד, אך נדחה בנימוס.

בתום מלחמת העולם הראשונה, שמעו בוורסאי את דרישותיהם הלאומיות של קבוצות לאומיות שונות שביקשו עצמאות. הפעם, גם היהודים הצטרפו לגל של התעוררות לאומית. כמובן, כמו שמקובל בעמנו, היה מתח בין אנשי ההווה שרצו לשפר את תנאי היהודים בגולה, לבין הציונים שביקשו להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. בסופו של דבר, נבחרה משלחת בת תשעה חברים ששיקפה את הזרמים השונים, וסירקין ייצג את הציונים הסוציאליסטים. בחירתו נעשתה בהצבעה, לאחר שהציע את מועמדותו והמליץ על עצמו. נערה בשם גולדה מאבוביץ' – לימים מאיר, שנכחה באירוע, סיפרה כיצד היא והנוכחים השתכנעו מכנותו ומהפשטות הטבעית בה הדבר נעשה.

המשלחת היהודית האמריקנית התאחדה עם המשלחות האחרות, והן הצליחו להתגבר על חילוקי הדעות, ולקבל גם את הבטחת זכויות היהודים בארצות הגולה שנכללו בחוזי השלום, וגם את מסירת המנדט על ארץ ישראל לחבר הלאומים. כך זכו גם הציונים, וגם אנשי עבודת ההווה בגולה במילוי שאיפותיהם.

ב-1919 נתכנסה בשטוקהולם ועידת פועלי ציון, שעמדה בסימן של אופטימיות להפיכת החלום למציאות. הצהרת בלפור, העברת המנדט לחבר הלאומים, סילוקה של תורכיה מארץ ישראל הפכו את חלום הציונות לבר הגשמה. גם מהפכת אוקטובר, שעדיין לא היה ידוע לאיזה תהומות של דיכוי היא תדרדר, הפכה לראשונה את האידאל הסוציאליסטי למשהו ריאלי. מצבם הקשה של היהודים במזרח אירופה הפך את הגשמת החלום הציוני לדחוף יותר, ונקבעה משלחת שתיסע לארץ ישראל כדי לבדוק את הדרכים המעשיות להגשמת החלום. סירקין, וזלמן שז"ר הצעיר, היו בין חברי המשלחת,  והם יפגשו ב-1920 עם בן־גוריון, בן־צבי, ברל ורבים אחרים.

ארץ ישראל גרמה למי שקיבל חינוך אורתודוקסי התפעמות של פגישה עם הארץ הקדושה. לבתו כתב מכתבים מלאי השתפכות רגשית על 'ארץ עברנו ועתידנו': "ערש האנושות שעתיד גדול מזומן לה. זוהי ארץ נפלאה משופעת ביופי ונפלאות אין ספור. השמים תכלתם עמוקה, השמש גדולה ולוהטת, והירח בלילה דומה כמעט לשמש, והכוכבים כשלהבות, גדולים ונפלאים. ועל פני כל אווירת הפלאים מרחפת רוח הקודש, הדוברת בכוח הרזים של האהבה אל פלאי היקום. בהר ציון בירושלים, בליל קודש דומם, אתה חש זיקה לכל גיבורי הפילוסופיה והמוסר, וחש באמת הגדולה שבדברי עמנואל קאנט: הכוכבים המאירים מעלי, והחוק המוסרי בתוכי" (מרי, עמ' 124). יחד עם חבריו למשלחת הם סיירו בארץ לאורכה ולרוחבה. בדרכו עודד את חברי הקיבוצים שכמעט נואשו, והדביק אותם באמונתו ברעיון השיתופיות. שנים לפני ייסוד המשביר לצרכן ורשת הקואופרטיבית שלימים תקרא קו-אופ, מגה וקארפור, הוא הטיף לחברי הקיבוצים להגביר את ייצור התוצרת החקלאית ולשווקה, ולא לייצר אך ורק לשימוש עצמי.
סירקין נתקל באלימות הערבית, והזדעזע כרבים אחרים מנפילת טרומפלדור וחבריו. בהספד כתב:

מאשה

 

יחס ל'יהדות ההלכתית'

אפילוג